למה דווקא ריקוד?
בעקבות הופעתי בתכנית "המערכת: כנגד כל הסיכויים" בערוץ 2, רבים מבקשים לדעת למה בחרתי דווקא בריקוד.
על כך אני נוהג לענות כי אנשים, בין אם הם בריאים ובין אם הם חולים במחלה ניוונית, יבחרו בדרך כלל בפעילות הספורטיבית החביבה עליהם, וכך יגדל הסיכוי שיתמידו בה לאורך זמן. זו בעצם הסיבה שבחרתי בריקוד: גיליתי שאני אוהב להתבונן ברקדנים, לרקוד בעצמי, לעקוב אחר כוריאוגרפיות ולחקות אותן.
מחלת הפרקינסון היא מחלה ניוונית-נוירולוגית הפוגמת בתפקוד של המוח. המאפיין הבולט ביותר במחלה הוא איבוד שליטה על תנועתו של הגוף, כך שחולי פרקינסון נעים בנוקשות ובצעדים קטנים כשהם רועדים בזמן התנועה.
מניסיוני האישי, הריקוד מסייע לגוף להילחם בפרקינסון בכך שהוא מפתח יכולות הכרחיות לצורך הריקוד אשר מנוגדות להתפתחות המחלה. המוח נאלץ להתאמן ולשלוט מחדש בכל חלקי הגוף ובתנועתם, לשנן רצף מורכב של תנועות, להפוך את הגוף למוקד התודעה ממש כמו במדיטציה. גם המוסיקה, כפי שהוכח במספר מחקרים, מחוללת פלאים בגופו של החולה, משום שהודות לאפקט ה"Queuing" היא מסייעת למוח לבצע תנועות המשכיות, ארוכות ורציפות. אפילו לנוכחות בסביבה של חיות, אנרגיה ושמחה יש השפעה חיובית על הגוף.
קיימים סוגי ריקוד רבים ומגוונים, וכל אחד מהם מאמן את המוח ואת הגוף ביכולות שונות המשלימות אלה את אלה.
ריקוד הואלס, לדוגמה, הוא ריקוד רך עם תנועות גליות, צעדים גדולים ועליות וירידות, אשר מחייב תנועה מדויקת ותזמון מושלם עם בן או בת הזוג. לדעתי זהו הריקוד הראשון שכדאי לחולה פרקינסון ללמוד, משום שהוא מאמן את הגוף ללכת לאחור, משפר שיווי משקל ויציבות ומחדד את התנועה.
ריקוד הצ'ה צ'ה, לעומתו, הוא חד ומהיר, מפתיע ומדויק, עם קצב משתנה ושילוב של תנועות זריזות בחלקי גוף שונים בעת ובעונה אחת. בעוד מחלת הפרקינסון כופה על החולה להתייחס לגופו כאל מקשה אחת, הריקוד מאלץ את הגוף להפריד בין חלקיו ולהתאמן בסיבובים, אחת מן הפעולות המסובכות יותר עבור חולי הפרקינסון.
הרומבה היא ריקוד של אהבה, זורם ואיטי, עם תנועות חלקות וארוכות המחייבות את הגוף לשמור על גמישות, זקיפות ושיווי משקל.
ריקוד הטנגו, החד והסוער, כולל הליכה מרובה לאחור, פניות חדות ושיווי משקל, וגם מסייע לחולה הפרקינסון להתאמן בהפסקת התנועה והתחלתה מחדש בזויות ותנועות שונות.
על כך אני נוהג לענות כי אנשים, בין אם הם בריאים ובין אם הם חולים במחלה ניוונית, יבחרו בדרך כלל בפעילות הספורטיבית החביבה עליהם, וכך יגדל הסיכוי שיתמידו בה לאורך זמן. זו בעצם הסיבה שבחרתי בריקוד: גיליתי שאני אוהב להתבונן ברקדנים, לרקוד בעצמי, לעקוב אחר כוריאוגרפיות ולחקות אותן.
מחלת הפרקינסון היא מחלה ניוונית-נוירולוגית הפוגמת בתפקוד של המוח. המאפיין הבולט ביותר במחלה הוא איבוד שליטה על תנועתו של הגוף, כך שחולי פרקינסון נעים בנוקשות ובצעדים קטנים כשהם רועדים בזמן התנועה.
מניסיוני האישי, הריקוד מסייע לגוף להילחם בפרקינסון בכך שהוא מפתח יכולות הכרחיות לצורך הריקוד אשר מנוגדות להתפתחות המחלה. המוח נאלץ להתאמן ולשלוט מחדש בכל חלקי הגוף ובתנועתם, לשנן רצף מורכב של תנועות, להפוך את הגוף למוקד התודעה ממש כמו במדיטציה. גם המוסיקה, כפי שהוכח במספר מחקרים, מחוללת פלאים בגופו של החולה, משום שהודות לאפקט ה"Queuing" היא מסייעת למוח לבצע תנועות המשכיות, ארוכות ורציפות. אפילו לנוכחות בסביבה של חיות, אנרגיה ושמחה יש השפעה חיובית על הגוף.
קיימים סוגי ריקוד רבים ומגוונים, וכל אחד מהם מאמן את המוח ואת הגוף ביכולות שונות המשלימות אלה את אלה.
ריקוד הואלס, לדוגמה, הוא ריקוד רך עם תנועות גליות, צעדים גדולים ועליות וירידות, אשר מחייב תנועה מדויקת ותזמון מושלם עם בן או בת הזוג. לדעתי זהו הריקוד הראשון שכדאי לחולה פרקינסון ללמוד, משום שהוא מאמן את הגוף ללכת לאחור, משפר שיווי משקל ויציבות ומחדד את התנועה.
ריקוד הצ'ה צ'ה, לעומתו, הוא חד ומהיר, מפתיע ומדויק, עם קצב משתנה ושילוב של תנועות זריזות בחלקי גוף שונים בעת ובעונה אחת. בעוד מחלת הפרקינסון כופה על החולה להתייחס לגופו כאל מקשה אחת, הריקוד מאלץ את הגוף להפריד בין חלקיו ולהתאמן בסיבובים, אחת מן הפעולות המסובכות יותר עבור חולי הפרקינסון.
הרומבה היא ריקוד של אהבה, זורם ואיטי, עם תנועות חלקות וארוכות המחייבות את הגוף לשמור על גמישות, זקיפות ושיווי משקל.
ריקוד הטנגו, החד והסוער, כולל הליכה מרובה לאחור, פניות חדות ושיווי משקל, וגם מסייע לחולה הפרקינסון להתאמן בהפסקת התנועה והתחלתה מחדש בזויות ותנועות שונות.